היחלשות מעמד זכות השתיקה בחקירה

08.03.17 / By שי וולשטיין, עו״ד

בשנים האחרונות, קיימת תופעה מדאיגה. “זכות השתיקהאותה זכות יסוד שהשימוש בה היה אבן יסוד של סניגורים שעוסקים בתחום המשפט הפלילי מאז ומעולם, נשחקה, והשימוש בה הפך להיות כמעט נדיר.

בימים האחרונים נחשפנו כולנו לאירוע שבו חייל ירה במחבל ששכב על הקרקע, ספק חי, ספק מת. זהו מקרה מובהק שבו השימוש בזכות השתיקה מתבקשת. אז נכון, במקרים של אירועים בעלי פרופיל תקשורתי, קשה להימנע מחשיפה במדיה התקשורתית והחברתית, וכולנו הופכים לפרשנים, כל צד על פי משנתו וראייתו את האירוע. יחד עם זאת סניגור מקצועי חייבים להיות מנותק מרעשי הרקע, ולהתייחס לאירוע כזה באופן מקצועי בלבד, כפי שיצפה בעתיד גם מבית הדין הצבאי.

מקרה כזה למשל, הינו דוגמא בולטת ואקטואלית בחשיבות של שימוש בזכות השתיקה. הסיבה המרכזית לכך היא הצורך לאפשר לגורמי החקירה להמתין לתוצאות נתיחת הגופה. לתוצאת הנתיחה עשויה במקרה זה להיות השלכה מובהקת על האירוע ומטבע הדברים, גם על הוראות החיקוק בכתב האישום, ככל שיוגש כזה בעתיד. שערו לעצמכם שייקבע כי מותו של המחבל נגרם עוד קודם לכן וכי בעת שנורה על ידי החייל, היה המחבל למעשה כבר מת ? הרי די בכך כדי שהחוקרים עצמם ישנו את כיוון החקירה לעבירה פחותה בהרבה מרצח.

ברור אם כן כי זהו בדיוק סוג המקרים שבהם שימוש בזכות השתיקה היא כמעט דבר מתבקש. כל גרסה שתעלה בשלב הזה, בין אם על ידי החייל בחקירתו, ובין אם על ידי עורכי דינו באמצעי התקשורת, עשויה לגרום אם כך לנזק יותר מאשר תועלת. אכן, הרצון בחשיפה והעלאת גרסה בשלב הזה טבעית, אולם לדעתי, אינה משרתת את הנחקר. ראוי אם כן לדעתי להמתין לקבלת הראיות, לרבות דוח נתיחת הגופה שיקבע את סיבת המוות, וקבלת כל ראיות התביעה, בטרם תימסר גרסה שעשויה לכבול הנחקר בעתיד, וזוהי למשל דוגמא למקרה שבו השימוש בזכות השתיקה יכולה להועיל.

אז מהן אם כן הסיבות שהביאו לפיחות במעמד זכות השתיקה בחקירה, והאם קיימים תחליפים טובים יותר לזכות השתיקה ?

אחת מזכויות היסוד של נחקר היא לשתוק בחקירה, ומדוע מותר לנחקר לשתוק? עלמנת שלא להפליל את עצמו. בסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) 1927 כתוב אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין משטרה, או קצין מורשה אחר כנל, חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכמת אשמה פלילית.”

ניתן להבין אם כן כי זכות השתיקה מתחילה ונגמרת במניעת הפללה עצמית אך בוודאי שאינה חלה במקרה שמדובר על אי מתן גרסה לחוקרים עלמנת שלא להפליל אחרים.

נחזור אם כן לענייננו, שתיקה בחקירה. הרי למדנו ששתיקה היא נכס בעל משמעות רבה עבור נחקרים, ועדיין, בשנים האחרונות, מעטים התיקים שבהם נאשמים נוקטים בזכות זאת. נשאלת השאלה מדוע ?

חקירה במשטרה אינה דבר קל. לחוקרי משטרה מנוסים ישנן דרכים כשרות, גם אם לא נעימות, להסביר לחשוד שאותו הם חוקרים, כי עצות שקיבל מעורך דינו בדבר השימוש בזכות השתיקה, עשויה לפגוע בו. הם כמובן אומרים אמת, אולם האמת שלהם הינה אמת חלקית. הרי מטרתו המרכזית של החוקר הינה להוציא הודאה מחשוד. מהרגע שבו החשוד הודה, והפליל עצמו, הדרך לכתב האישום נסללה בפני התביעה, ללא מאמץ מיוחד. זוהי גם הסיבה שאת מרכז הכובד בחקירות במשטרה, מבססת האחרונה על ניסיונות אדירים ומאמצים מיוחדים להוציא מהנחקר הודאה.

חוקרי המשטרה רואים בחשוד שעושה שימוש בזכות השתיקה כמי שהינו אשם ולכן יתייחסו לנחקר כזה באגרסיביות שכן הוא מקשה עליהם, וגורם להם להתאמץ.

חשוב להבהיר, נחקר יכול לשלוט על פיו, ופיו בלבד, ואין לו שליטה על חלקים אחרים בחקירה וראיות אחרות שנאספו, אשר לעיתים עשויות בהחלט לסבך אותו בהמשך. בוודאי שבמצבים כאלה שבהם הראיות הנוספות מסבכות אותו, השתיקה שבה נקט, עשויה דווקא לחזק את הראיות נגדו בבית המשפט. יחד עם זאת, ועל אף כל המגרעות של השימוש בזכות השתיקה שציינתי לעיל, ובהכירנו את התנהלות משטרת ישראל, מעטים הם החקירות שבהם מושקעים משאבים משמעותיים. רוב החקירות מתבססות עדיין על ניסיונות להוציא הודאה מנחקר, ומן הטעם הזה יעשו החוקרים כל שביכולתם למנוע מחשוד לשמור עליה.

אז נכון, הדרכים של חוקרי המשטרה להתמודד עם נחקר ששומר על זכות השתיקה אינן נעימות כלל. די בכך שחוקר משטרה מודיע לחשוד כי הינו עצור, ואם ימשיך לשתוק, יובא למחרת לדיון לשם הארכת מעצרו בבית המשפט, כדי לשבור נחקרים, ולגרום להם להודות, לעיתים, גם בדברים שלא עשו, ובלבד שתימנע מהם עוגמת הנפש בצורך להגיע לדיון בהארכת מעצר בבית המשפט ואולי חלילה להישאר במעצר.

אך נשאלת השאלה, כמה מאתנו באמת חזקים דיים לעמוד בכאלה לחצים ? הרי המשטרה מפעילה כאן כוח עצום.(לא פיסי כי אם נפשי). אל לנו לשכוח כי חקירה אינה מתבצעת בסלון הבית כי אם בחדר חקירות והלחץ שמופעל אם כן על חשוד בנסיבות כאלה הינו משמעותי.

כאן נכנס לתמונה עורך הדין. רק עורך דין שהנחקר יסמוך עליו, ויתן בו את אמונו המלא, יכול להסביר לנחקר הפוטנציאלי את הסיטואציה באופן קרוב לאמת. אכן, אין זה קל ליצור אמון בזמן כה קצר. בניגוד למדינות אחרות, ארצות הברית למשל, שם הכירה ההלכה הפסוקה בזכותו של חשוד לנוכחות עורך דין בחקירתו, או באנגליה, שם זכותו של חשוד לנוכחות עורך דין בחקירתו מעוגנת בחקיקה, בישראל, עורך הדין אינו נוכח בחקירה עצמה. לכן, הייעוץ לפני החקירה וההסבר המקדים על זכויות החשוד הינם לעיתים הרגע הכי חשוב עבור הנחקר.

מתי אם כן מומלץ לייעץ ללקוח לשמור על זכות השתיקה ? האם קיימים כללים שעל פיהם ניתן לדעת באילו מקרים תהיה לזכות השתיקה תועלת ? האם החשוד שלעיתים זה עתה נפגש לראשונה עם עורך דינו, יהיה מספיק חזק לעמוד בלחצים שיופעלו עליו מהרגע שייכנס לחקירה ויוכל לעשות שימוש בייעוץ שניתן לו כמה רגעים קודם לכן ?

התשובה לכך אינה מוחלטת, אולם ניסיוני המקצועי מלמד כי בתיקים שבהם יהיה צורך בחוות דעת מקצועיות כגון בעניינים פיננסיים, או נתיחה, חוות דעת מהמעבדה האנאליטית, קרי, ראיות פורנזיות ראיות מדעיות הכוללות בין היתר דגימת DAN, טביעות אצבע, עקבות נעליים וכיוצא באלה, שימוש בזכות השתיקה הינה מתבקשת וחיונית. בתיקים שבהם נדרשת המשטרה להמציא ראיות פורנזיות, ממילא תתבקש הארכת מעצר, ועל כן, מומלץ לעיתים לעשות שימוש בזכות השתיקה אשר תסייע לעורך הדין להיערך לחקירה באופן הרבה יותר טוב לאחר עיון באותם ממצאים חיצוניים.

זכות השתיקה אם כן היא זכות יסודהשימוש בה על ידי הנחקר אינו נוח לחוקרי המשטרה. ועדיין, נחקר צריך לחשוב על עצמו ולא על החקירה. תפקידה של המשטרה לחקור והאינטרס המובהק שלה עומד בניגוד לאינטרס של הלקוח ועורך דינו. לפיכך, אסור לנו כעורכי דין להפוך את זכות השתיקה לאות מתה ויש לשוב ולהחיות אותה מחדש, כי בלעדיה,  ילך וייעלם עקרון יסוד במשפט הפלילי.

print