על זכות השתיקה בחקירה

בשנים האחרונות, קיימת תופעה מדאיגה. “זכות השתיקה” אותה זכות יסוד שהשימוש בה היה אבן יסוד של סניגורים שעוסקים בתחום המשפט הפלילי מאז ומעולם, נשחקה, והשימוש בה הפך להיות כמעט נדיר.

מהן הסיבות שהביאו לפיחות במעמד זכות השתיקה בחקירה, והאם קיימים תחליפים טובים יותר לזכות השתיקה ?

אחת מזכויות היסוד של נחקר היא לשתוק בחקירה, ומדוע מותר לנחקר לשתוק? על–מנת שלא להפליל את עצמו. בסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) 1927 כתוב “אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין – משטרה, או קצין מורשה אחר כנ“ל, חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכמת אשמה פלילית.”

ניתן להבין אם כן כי זכות השתיקה מתחילה ונגמרת במניעת הפללה עצמית אך בוודאי שאינה חלה במקרה שמדובר על אי מתן גרסה לחוקרים על–מנת שלא להפליל אחרים. שתיקה היא נכס בעל משמעות רבה עבור נחקרים, ועדיין, בשנים האחרונות, מעטים התיקים שבהם נאשמים נוקטים בזכות זאת. נשאלת השאלה מדוע ?

חקירה במשטרה אינה דבר קל. לחוקרי משטרה מנוסים ישנן דרכים כשרות, גם אם לא נעימות, להסביר לחשוד שאותו הם חוקרים, כי עצות שקיבל מעורך דינו בדבר השימוש בזכות השתיקה, עשויה לפגוע בו. הם כמובן אומרים אמת, אולם האמת שלהם הינה אמת חלקית. הרי מטרתו המרכזית של החוקר הינה להוציא הודאה מחשוד. מהרגע שבו החשוד הודה, והפליל עצמו, הדרך לכתב האישום נסללה בפני התביעה, ללא מאמץ מיוחד. זוהי גם הסיבה שאת מרכז הכובד בחקירות במשטרה, מבססת האחרונה על ניסיונות אדירים ומאמצים מיוחדים להוציא מהנחקר הודאה.

חוקרי המשטרה רואים בחשוד שעושה שימוש בזכות השתיקה כמי שהינו אשם ולכן יתייחסו לנחקר כזה באגרסיביות שכן הוא מקשה עליהם, וגורם להם להתאמץ.

חשוב להבהיר, נחקר יכול לשלוט על פיו, ופיו בלבד, ואין לו שליטה על חלקים אחרים בחקירה וראיות אחרות שנאספו, אשר לעיתים עשויות בהחלט לסבך אותו בהמשך. בוודאי שבמצבים כאלה שבהם הראיות הנוספות מסבכות אותו, השתיקה שבה נקט, עשויה דווקא לחזק את הראיות נגדו בבית המשפט. יחד עם זאת, ועל אף כל המגרעות של השימוש בזכות השתיקה שציינתי לעיל, ובהכירנו את התנהלות משטרת ישראל, מעטים הם החקירות שבהם מושקעים משאבים משמעותיים. רוב החקירות מתבססות עדיין על ניסיונות להוציא הודאה מנחקר, ומן הטעם הזה יעשו החוקרים כל שביכולתם למנוע מחשוד לשמור עליה.

דרכם של חוקרי המשטרה להתמודד עם נחקר ששומר על זכות השתיקה אינה נעימה כלל. די בכך שחוקר משטרה מודיע לחשוד כי הינו עצור, ואם ימשיך לשתוק, יובא למחרת לדיון לשם הארכת מעצרו בבית המשפט, כדי לשבור נחקרים, ולגרום להם להודות, לעיתים, גם בדברים שלא עשו, ובלבד שתימנע מהם עוגמת הנפש בצורך להגיע לדיון בהארכת מעצר בבית המשפט ואולי חלילה להישאר במעצר.

כמה נחקרים באמת חזקים דיים לעמוד בכאלה לחצים ? הרי המשטרה מפעילה כאן כוח עצום.(לא פיסי כי אם נפשי). אל לנו לשכוח כי חקירה אינה מתבצעת בסלון הבית כי אם בחדר חקירות והלחץ שמופעל אם כן על חשוד בנסיבות כאלה הינו משמעותי.

כאן חשיבות הייצוג המשפטי, שמטרתו הסביר לנחקר את הסיטואציה, זכויותיו, הסיכונים והסיכויים בחקירה ולנתח את האפשרויות לפעולה. והאפשרויות הקיימות. כייצויין,  בניגוד למדינות אחרות, ארצות הברית למשל, שם החוק מקנה זכות לכל חשוד לנוכחות עורך דין בחקירה, בישראל, עורך הדין אינו נוכח בחקירה עצמה. לכן, הייעוץ לפני החקירה וההסבר המקדים על זכויות החשוד הינם לעיתים הרגע הכי חשוב עבור הנחקר.

מתי אם כן מומלץ ללקוח לשמור על זכות השתיקה ? האם קיימים כללים שעל פיהם ניתן לדעת באילו מקרים תהיה לזכות השתיקה תועלת ? האם החשוד שלעיתים זה עתה נפגש לראשונה עם עורך דינו, יהיה מספיק חזק לעמוד בלחצים שיופעלו עליו מהרגע שייכנס לחקירה ויוכל לעשות שימוש בייעוץ שניתן לו כמה רגעים קודם לכן ?

התשובה לכך אינה מוחלטת, אולם ניסיוני המקצועי מלמד כי בתיקים שבהם יהיה צורך בחוות דעת מקצועיות כגון בעניינים פיננסיים, או נתיחה, חוות דעת מהמעבדה האנאליטית, קרי, ראיות פורנזיות – ראיות מדעיות הכוללות בין היתר דגימת DAN, טביעות אצבע, עקבות נעליים וכיוצא באלה, שימוש בזכות השתיקה הינה מתבקשת וחיונית. בתיקים שבהם נדרשת המשטרה להמציא ראיות פורנזיות, מומלץ לעיתים לעשות שימוש בזכות השתיקה, עד לקבלת תוצאות הבדיקות, שלאחריהן אפשר לגבש הגנה. 

זכות השתיקה אם כן היא זכות יסוד. השימוש בה על ידי הנחקר אינו נוח לחוקרי המשטרה. ועדיין, נחקר צריך לחשוב על עצמו ולא על החקירה. תפקידה של המשטרה לחקור והאינטרס המובהק שלה עומד בניגוד לאינטרס של הלקוח ועורך דינו. לפיכך, אסור לנו כעורכי דין להפוך את זכות השתיקה לאות מתה ויש לשוב ולהחיות אותה מחדש, כי בלעדיה,  ילך וייעלם עקרון יסוד במשפט הפלילי.